בלק בן צפור מלך מואב רואה את נצחונות ישראל במלחמות סיחון ועוג וחושש כי מדינתו היא הבאה בתור. הוא שולח שליחים אל נביא גוי בשם בלעם בן בעור ומבקש ממנו לבוא ולקלל את ישראל, "ידעתי" מציין בלק, "כי אדם שתקלל יקולל, ומי שתברך יבורך."

המשלחת המורכבת מזקני מדין וזקני מואב מגיעה אל בלעם והוא מבקש מהם ללון בביתו ובבוקר הוא ימסור להם את דברי האלוקים.

בלילה מתגלה אליו האלוקים. "מי האנשים האלה?" הוא שואל את בלעם שמספר לו על שליחותו של בלק. "לא תלך עמהם" פוקד עליו האלוקים, "וגם לא תקלל את עם ישראל, כי ברוך הוא."

המשלחת שבה על עקבותיה בפחי נפש.

השליחות השניה

בלק מנסה שנית. הפעם הוא שולח משלחת מכובדת יותר ומבטיח לבלעם כבוד רב לו רק יגיע לארצו כדי לקלל את עם ישראל. "אינכם מבינים" משיב להם בלעם, "זה לא תלוי בי. גם אם בלק יתן לי כסף וזהב לרוב לא אוכל לעשות דבר נגד ציוויו של ה'."

הוא מבקש גם מהם ללון בביתו. הפעם מתגלה אליו האלוקים ומרשה לו ללכת אך מזהיר אותו: "רק את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה."

האתון פותחת את פיה

בבוקרו של יום חובש בלעם את אתונו ויוצא יחד עם המשלחת למואב. אלוקים כועס על הליכתו של בלעם ושולח מלאך שיפריע לו בדרך.

המלאך נעמד מול האתון. בלעם לא רואה את המלאך, אך האתון רואה אותו וסוטה מן הדרך. בלעם כועס על האתון שסטתה מן הדרך ללא סיבה ומכה בה.

כשהאתון ובלעם הרוכב עליה חולפים בין שתי גדרות, שוב מופיע המלאך. האתון המבועתת סוטה אל הצד ולוחצת את רגלו של בלעם אל הגדר. בלעם כועס ומכה בה שנית.

כשהמסלול עובר דרך שביל צר מאוד והמלאך מופיע בשלישית, רובצת האתון על מקומה ומסרבת להתקדם וגם הפעם מכה בה בלעם.

באורח ניסי פותח האלוקים את פי האתון והיא פונה לבלעם בשאלה: "מה עשיתי לך? מדוע הכית אותי שלושה פעמים?"

"ביזית אותי!" קורא בלעם בכעס. "לו היה חרב בידי הייתי הורג אותך!"

"הרי אני תמיד משמשת אותך בנאמנות. האם אי-פעם נהגתי בך שלא כשורה עד היום?"

"לא" הודה בלעם, ואז פתח האלוקים את עיניו והוא ראה את המלאך שמספר לו כי הוא נשלח על-ידי האלוקים לעכב את הליכתו למואב.

"חטאתי, לא ידעתי שאתה גרמת לאתון לסטות מן הדרך" מתנצל בלעם. "האם עליי לשוב על עקבותיי ולא ללכת עם המשלחת המואבית?"

"לא" משיב המלאך, "אתה יכול להמשיך בדרכך. אך זכור כי תוכל לומר רק את מה שיאמר לך האלוקים."

קיראו עוד על סיפורה של האתון שפתחה את פיה.

במואב

במואב, ליד הגבול, ממתין בלק לבלעם. "מדוע לא באת אלי?" הוא שואל, "האם חששת כי לא אוכל להעניק לך את הכבוד הראוי?" בלעם משיב לו כי הוא לא יוכל לעשות דבר משלו אלא רק להעביר את דבר האלוקים.

הוא מצווה על בלק לבנות שבעה מזבחות בהם הוא יעלה שבעה פרים ושבעה אילים. הוא ניגש להתבודד כדי לשמוע את דבר האלוקים, וכשהוא שב לבלק דבר האלוקים בפיו. את דבריו הוא נושא בלשון מליצית כשנבואתו כוללת גם את העתיד המזהיר הצפוי לישראל לצד העונש המר המצפה לאויביהם.

"בלק מלך מואב קרא לי כדי לקלל את היהודים ולזעום עליהם. כיצד אוכל לקלל אם האלוקים לא קילל? כיצד אוכל לזעום, אם האלוקים לא זעם? אבותיהם ואמותיהם חזקים כצורים וכגבעות; עם ישראל הוא עם השוכן בדד ולא מתחשב בגויים".

את נבואתו הוא מסיים בנימה אישית "תמות נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו".

בלק המאוכזב מנסה להעביר את בלעם למקום אחר, שוב הוא בונה שבעה מזבחות ומקריב בהם קורבנות ושוב הולך בלעם להתבודד ולהינבא את דבר האלוקים. הוא שב ובפיו תוכחה לבלק: "לא איש א-ל ויכזב! הנה ברך לקחתי, וברך ולא אשיבנה" כשהוא מוסיף ומברך את ישראל.

לאחר הפעם השלישית בה בלעם אף מוסיף בברכותיו (ביניהם "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!") קורא בלק המאוכזב "מה עשית! קראתי לך כדי לקלל את אויבי ואילו אתה ברכת אותם! ברח לך אל ביתך. אני רציתי לכבד אותך, אך האלוקים מנע ממך כבוד."

"אמרתי לך מראש" משיב לו בלעם, "כי לא אוכל לעבור את פי האלוקים."

לפני צאתו לדרך הוא שב ומתנבא על ביאת המשיח והגאולה העתידה, כשלבסוף הוא מייעץ לבלק לקחת את בנות מואב ובאמצעותן להסית את בני-ישראל לעבודה זרה.

פינחס נוקט בצעד קיצוני

בלק מקיים את עצתו של בלעם: בנות מואב ובנות מדין מסיתות את בני-ישראל לזנות ועבוד עבודת כוכבים. האלוקים מצווה את משה להרוג את עובדי האלילים. בנוסף לכך פורצת מגיפה המפילה חללים רבים בקרב בני-ישראל.

לעיני כל ישראל אחד מנשיאי השבטים קרב יחד עם אישה מדינית. פינחס, נכדו של אהרון הכוהן, נוטל רומח בידו והורג את שניהם ובזכותו נעצרת המגיפה. בסך-הכול מתו במגיפה 24,000 איש.